איך בתי ספר הורגים את היצירתיות – קן רובינסון

הוספה למועדפים

איך בתי ספר הורגים את היצירתיות – קן רובינסון

הרצאת טד (Ted)

סר קן רובינסון מציג טיעון משעשע ומרגש ביותר בזכות יצירתה של מערכת חינוך, אשר תטפח את היצירתיות, במקום לדכא אותה.

לקריאה:

בוקר טוב. מה שלומכם? היה נהדר, נכון? היה כיף אמיתי. למעשה, אני מסתלק מכאן. [צחוק] היו שלושה נושאים לכל אורך הכנס, שנוגעים למה שאני רוצה לשוחח עליו. הראשון הוא העדות המופלאה ליצירתיות האנושית בכל ההרצאות ששמענו ואצל כל האנשים כאן. – עצם המגוון והמבחר שלהן – השני הוא העובדה, שזה מעמיד אותנו במצב שבו אין לנו מושג מה יקרה, מבחינת העתיד. שום מושג איך הדברים יתפתחו.

יש לי עניין בחינוך– בעצם, גיליתי שלכל אחד יש עניין בחינוך. נכון? בעיני זה מאד מעניין. אם אתה במסיבה, ואתה אומר שאתה עובד בחינוך… למען האמת, אינך משתתף במסיבות רבות… [צחוק] …אם אתה עובד בחינוך. לא מזמינים אותך. [צחוק] וגם לא תוזמן שוב, למרבה הפליאה… אך נניח שכן, ואתה אומר למישהו– שואלים אותך, “במה אתה עוסק?” ואתה אומר שאתה עוסק בחינוך, הדם אוזל מפניהם: “אלוהים, למה אני? [צחוק] “ועוד בערב החופשי היחיד שלי.” [צחוק] אך אם אתה מביע עניין בחינוך שלהם, הם מצמידים אותך לקיר, כי זה משהו מהותי ועמוק אצל אנשים, נכון? כמו דת, כסף ודברים נוספים. יש לי עניין רב בחינוך, וחושבני שלכולנו יש. הוא חשוב לנו מאד; חלקית, כי החינוך הוא שאמור לקחתנו אל העתיד הזה, שאיננו יכולים להבינו. אם חושבים על זה, הילדים שמתחילים השנה בית-ספר יצאו לגימלאות ב-2065. לאיש אין מושג – למרות כל המומחיות שהופגנה ב-4 הימים האחרונים– איך ייראה העולם אפילו בעוד 5 שנים, ועם זאת אנו אמורים לחנך אותם לקראת זה. כך שאי-היכולת לחזות היא לדעתי מדהימה.

והחלק השלישי הוא שבכל מקרה, כולנו מסכימים לגבי היכולות הממש-מופלאות שיש לילדים– יכולתם לחדש. הנה, סרינה היתה נפלאה אמש, נכון? רק לראות למה היא מסוגלת. והיא יוצאת-דופן, אך חושבני שבמובן מסוים, היא אינה חריגה כלל כילדה. מה שראיתם הוא אדם בעל יכולת התמסרות מדהימה שגילה בעצמו כשרון. ומסקנתי היא, שלכל הילדים יש כשרונות עצומים. ואנו מבזבזים אותם, ודי באכזריות. אז אני רוצה לדבר על חינוך ואני רוצה לדבר על יצירתיות. טענתי היא, שהיום היצירתיות חשובה בחינוך בדיוק כידיעת קרוא וכתוב. ועלינו להעניק לה אותו מעמד. [מחיאות כפיים] תודה. [מחיאות כפיים] זה הכל, אגב. תודה רבה לכם. [צחוק] ובכן, נותרו 15 דקות… [צחוק] ובכן, נולדתי… סתם… [צחוק]

שמעתי לאחרונה סיפור נהדר. שאני אוהב לספרו, על ילדה קטנה בשיעור ציור. היא בת שש, והיא יושבת מאחור ומציירת, והמורה אומרת שהילדה הקטנה הזו כמעט לא מקשיבה, ובאותו שיעור-ציור היא כן הקשיבה. המורה הופתעה כל-כך עד שניגשה אליה ושאלה: “מה את מציירת?” והילדה ענתה, “אני מציירת את אלוהים.” אמרה המורה, “אבל איש לא יודע איך נראה אלוהים.” והילדה השיבה, “בעוד רגע יידעו.” [צחוק]

כשבני היה בן 4, באנגליה – בעצם הוא היה בן 4 בכל מקום, אם לדבר בכנות… [צחוק] …אם לדייק. באותה שנה הוא היה בן 4 בכל מקום בו היה. הוא השתתף בהצגה על לידת ישו. זוכרים את הסיפור? לא, זה היה גדול. סיפור גדול. מל גיבסון עשה סרט-המשך. אולי ראיתם… [צחוק] “לידה 2”. אז ג’יימס שיחק את יוסף, ואנו נורא התרגשנו. ראינו בזה את אחד התפקידים הראשיים. מילאנו את המקום באוהדים בחולצות טי: “ג’יימס רובינסון הוא יוסף!” [צחוק] הוא לא היה צריך לדבר, אבל אתם מכירים את הקטע שבו 3 המלכים נכנסים. הם באים נושאי מתנות, הם מביאים זהב, לבונה ומור. זה קרה באמת. ישבנו שם, ואני חושב שהתבלבל להם הסדר, כי שוחחנו אח”כ עם הילד ואמרנו, “אתה בסדר עם זה?” והוא ענה, “בטח. מה, זה לא נכון?” הם פשוט שינו את הסדר, זה הכל. בכל אופן, שלושת הילדים נכנסו, בני 4, עם מגבות על הראשים, והניחו את התיבות, והילד הראשון אמר, “אני מביא זהב.” והשני אמר, “אני מביא מור.” והשלישי אמר, “לבו-נא לך.” [צחוק]

המכנה המשותף כאן הוא שילדים לוקחים סיכון. אם אינם יודעים, הם ינסו. אני צודק? הם לא חוששים לטעות. איני אומר שלטעות זהה ל-להיות יצירתי. מה שאנו כן יודעים הוא, שמי שאינו מוכן לטעות, לעולם לא ימציא שום דבר מקורי. אם לא מוכנים לטעות. וכשהם מתבגרים, רוב הילדים מאבדים יכולת זו. הם מתחילים לחשוש לטעות. אגב, כך אנו מנהלים את החברות שלנו. אנו מוקיעים בגלל טעויות. וכיום אנו מנהלים מערכות חינוך לאומיות, שבהן הדבר הכי גרוע הוא לטעות, והתוצאה היא שאנו מחנכים אנשים להתרחק מיכולתם היצירתית. פיקאסו אמר פעם, שכל הילדים נולדים אמנים. הבעיה היא להישאר אמנים כשגדלים. אני מאמין בכך בכל לבי: איננו גדלים ונעשים יותר יצירתיים, אלא מתרחקים מכך, יותר נכון, מחנכים אותנו להתרחק מהיצירתיות. מדוע זה כך?

עד לפני 5 שנים גרתי בסטרטפורד-און-אבון. למעשה, עברנו מסטרטפורד ללוס אנג’לס. אתם ודאי מתארים לעצמכם איזה מעבר חלק זה היה. [צחוק] למעשה, גרנו במקום בשם סניטרפילד, ממש ליד סטרטפורד, ושם נולד אביו של שייקספיר. עברה לכם בראש מחשבה פתאומית? לי כן. לא חשבתם שלשייקספיר היה אבא, נכון? נכון? כי אינכם חושבים על שייקספיר כעל ילד, נכון? שייקספיר בן 7? מעולם לא חשבתי על זה. כלומר, הוא היה מתישהו בן 7. הוא ודאי למד אנגלית אצל מישהו, נכון? [צחוק] מטריד, נכון? [צחוק] “תשתדל יותר!” [צחוק] שולחים אותו למיטה בלי ארוחת ערב. אבא אומר לו: “לך עכשיו למיטה!” לוויליאם שייקספיר! “תניח מיד את העפרון. “ותפסיק לדבר ככה! [צחוק] “זה מאד מבלבל.” [צחוק]

בכל אופן, עברנו מסטרטפורד ללוס אנג’לס, בעצם, אני רוצה לומר מילה על המעבר. בני לא רצה לבוא. יש לי שני ילדים. בני היום בן 21 ובתי בת 16. הוא לא רצה לבוא ללוס אנג’לס. היא מצאה חן בעיניו, אך היתה לו חברה באנגליה. אהבת חייו, שרה. הוא הכיר אותה רק חודש. [צחוק] דעו לכם שזה כמו ארבע שנות נישואין, כי בגיל 16 זה המון זמן. בכל אופן, הוא היה עצוב במטוס, ואמר, “לעולם לא אמצא בחורה כמו שרה,” ולמען האמת, זה שימח אותנו מאד, כי… [צחוק] …מפני שהיא היתה הסיבה העיקרית לכך שעזבנו. [צחוק]

אך אתה קולט משהו, כשאתה עובר לאמריקה ומסתובב בעולם: בכל מערכת חינוך בעולם יש אותה היררכיה של נושאים. בכולן. לא משנה איפה. אולי חשבתם שזה אחרת. אך לא. בראש ניצבות המתמטיקה והשפות, אחר כך המקצועות ההומניים, ובתחתית – האמנויות. בכל מקום עלי-אדמות. וכמעט בכל מערכת יש גם היררכיה במקצועות האמנות. האמנות הפלסטית והמוסיקה זוכות בביה”ס למעמד גבוה יותר מאשר הדרמה והמחול. אין מערכת חינוך אחת בעולם שבה המורים רוקדים כל יום בפני התלמידים באותה רצינות כפי שהם מלמדים מתמטיקה. מדוע? מדוע לא? לדעתי זה חשוב. לדעתי המתמטיקה חשובה. אך כך גם המחול. ילדים ירקדו כל הזמן אם יאפשרו להם. כך גם כולנו. לכולנו יש גוף, נכון? החמצתי איזה שיעור? [צחוק] למען האמת, מה שקורה הוא, שכאשר הילדים גדלים אנו מתחילים לחנך אותם בהדרגה מהמתניים כלפי מעלה, ולבסוף מתרכזים בראש, מעט יותר בצד מסוים.

אם הייתם מבקרים במערכת החינוך כחייזרים, ושואלים, “למה החינוך הציבורי טוב?” תיאלצו לקבוע– אם תשפטו לפי התוצרת, לפי אלה שמצליחים ועושים את כל שצריך, הנחמדים שזוכים בכל הנקודות, המנצחים– לדעתי תיאלצו להסיק שכל מטרת החינוך הציבורי בכל העולם היא לייצר פרופסורים באוניברסיטה, נכון? אלה נחשבים הכי טובים. אני הייתי כזה. הרי לכם. [צחוק] אני אוהב פרופסורים של אוניברסיטה, אבל אתם יודעים, איננו צריכים לנופף בהם כמופת לכל הישגי האנושות. הם רק צורת חיים מסוימת, רק צורת חיים נוספת. אך הם די מוזרים, אני אומר זאת מתוך חיבה להם. מנסיוני, יש משהו מוזר בפרופסורים – לא כולם– אבל באופן טיפוסי הם חיים בתוך הראש. הם חיים שם למעלה, מעט יותר בצד מסוים. במידה מסוימת הם נטולי-גוף, די פשוטו כמשמעו. הם רואים בגופם מעין מערכת תובלה עבור ראשיהם. [צחוק] נכון? אמצעי להביא את הראש לישיבות. [צחוק] אגב, אם אתם באמת מחפשים עדות לחוויות חוץ-גופיות, זמנו את עצמכם לועידה של אקדמאים בכירים, ותקפצו לדיסקוטק בערב הסיום. [צחוק] תראו שם גברים ונשים מבוגרים מתעוותים ללא-שליטה מחוץ לקצב, מחכים שזה ייגמר, כדי שיוכלו להסתלק ולכתוב על זה מאמר.

מערכת החינוך שלנו מבוססת על רעיון היכולת האקדמית. ויש לכך סיבה. כל השיטה הומצאה– בכל העולם לא היו באמת מערכות חינוך ציבוריות לפני המאה ה-19. כולן נוצרו כדי לענות על דרישות התיעוש. כך שההיררכיה מעוגנת בשני רעיונות. אחד, שהנושאים השימושיים ביותר לצרכי עבודה נמצאים בראש הרשימה. כך שכנראה היטו אתכם בעדינות, כשהייתם ילדים בבי”ס, הרחק מהדברים שאהבתם בנימוק שלא תצליחו למצוא בתחום הזה עבודה. נכון? “אל תעסוק במוסיקה, הרי לא תהיה מוסיקאי;” “אל תתעסק באמנות, כי לא תהיה אמן.” ייעוץ מעודן, אך כיום, מוטעה מיסודו. כל העולם עובר מהפכה. והתחום השני הוא כישורים אקדמיים, שממש השתלט על השקפתנו על האינטליגנציה, כי האוניברסיטאות מעצבות את המערכת בדמותן. אם תחשבו על זה, כל מערכת החינוך הציבורי בעולם היא חלק מהתהליך של כניסה לאוניברסיטה. ועקב כך כשרונות מעולים רבים, אנשים מבריקים ויצירתיים, חושבים שהם נטולי-כישורים, כי הדברים בהם היו טובים בביה”ס לא זכו להערכה, או אפילו הוקעו. ולדעתי איננו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך כך.

ב-30 השנה הבאות, לפי ‘אונסק”ו’, יותר אנשים בעולם יסיימו כבוגרים את מערכת החינוך מאשר אי-פעם בהיסטוריה. יותר אנשים, וזהו שילוב של כל מה שדיברנו עליו – הטכנולוגיה והשפעתה על אופי העבודה, הדמוגרפיה והתפוצצות האוכלוסין העצומה. לפתע התארים אינם שווים דבר. נכון? כשהייתי סטודנט, אם היה לך תואר, היתה לך עבודה. אם לא היתה לך עבודה, זה כי לא רצית. והאמת, אני לא רציתי. [צחוק] אך כיום, ילדים עם תארים לעתים קרובות הולכים הביתה לשחק משחקי וידאו, כי אתה צריך אם-איי למשרה שדרשה פעם רק בי-איי, ותואר דוקטור לכל השאר. זהו תהליך של אינפלציה אקדמית. והוא מורה על כך שכל מבנה החינוך משתנה מתחת לרגלינו. אנו זקוקים לשינוי קיצוני בהשקפתנו על האינטליגנציה.

אנו יודעים אודות האינטליגנציה שלושה דברים: . אחד, היא מגוונת. אנו חושבים על העולם בכל הדרכים בהן אנו חווים אותו. אנו חושבים ויזואלית, אנו חושבים בצליל, במושגי התמצאות במרחב. אנו חושבים במושגים מופשטים, ואנו חושבים בתנועה. שנית, האינטליגנציה היא דינמית. אם מתבוננים באינטראקציות שמבצע המוח האנושי, כפי ששמענו אתמול במספר הרצאות, האינטליגנציה אינטראקטיבית להפליא. המוח אינו מחולק למדורים. למעשה, היצירתיות– שאני מגדיר כתהליך של העלאת רעיונות מקוריים ובעלי-ערך, מתרחשת הרבה יותר הודות ליחסי הגומלין שבין דרכים שונות של ראיית דברים.

המוח הינו במכוון– אגב, יש מעבר עצבי בין שני חצאי המוח הקרוי כפיס-המוח. הוא עבה יותר אצל נשים אם לשפוט לפי הלן מאתמול, לדעתי זו אולי הסיבה מדוע נשים טובות יותר בריבוי-משימות אתן באמת כאלה, לא? יש מחקרים רבים על כך. אך אני יודע מנסיוני האישי, אם אשתי מבשלת בבית ארוחה– מה שלא קורה הרבה, תודה לאל. [צחוק] לא, יש דברים שהיא טובה בהם, אך אם היא מבשלת, היא משוחחת בו-זמנית עם אנשים בטלפון, מדברת עם הילדים, מסיידת את התקרה, [צחוק] מבצעת ניתוח לב פתוח. אם אני מבשל, הדלת סגורה, הילדים בחוץ, הטלפון מנותק, ואם היא נכנסת זה מפריע לי. אני אומר, “טרי, בבקשה, אני מנסה לטגן ביצה, בחייך!” [צחוק] “תעזבי אותי בשקט!” למעשה, אתם מכירים את הקטע הפילוסופי ההוא, אם עץ נופל ביער ואיש אינו שומע, האם זה קרה? זוכרים את העץ ההוא? ראיתי לאחרונה חולצת טי נהדרת שעליה כתוב: “אם גבר מביע את דעתו ביער ואין אישה ששומעת אותו, “האם הוא עדיין טועה?” [צחוק]

והדבר השלישי בנוגע לאינטליגנציה הוא, שהיא מובהקת. אני עובד עכשיו על ספר חדש בשם “התגלות”, שמבוסס על סדרת ראיונות, עם אנשים שמספרים איך גילו את כשרונם. מרתק אותי איך אנשים הגיעו לכך. זה החל בעצם משיחה שהיתה לי עם אישה נפלאה, שמרבית האנשים אולי לא שמעו אודותיה, ג’יליאן לין, שמעתם עליה? כמה שמעו. היא כוריאוגרפית וכולם מכירים את עבודתה. היא עשתה את “קאטס” ואת “פנטום האופרה”. היא נהדרת. הייתי בהנהלת הבלט המלכותי באנגליה, כמו שאתם רואים. [צחוק] סעדנו ביחד יום אחד, ושאלתי אותה: “איך הגעת להיות רקדנית?” והיא אמרה, וזה מעניין. כשהיא היתה בביה”ס, היא היתה חסרת-תקנה, וביה”ס, בשנות השלושים, כתב להוריה: “לדעתנו ג’יליאן סובלת מליקוי-למידה.” היא לא יכלה להתרכז, היתה מתנועעת בעצבנות. לדעתי היום היו אומרים שיש לה הפרעת-קשב, נכון? אך אלה היו שנות ה-30, ועוד לא המציאו את זה. הבעיה הזו לא היתה זמינה. [צחוק] אנשים לא ידעו שאפשר שיהיה להם את זה. [צחוק]

היא הלכה למומחה אחד, בחדר מצופה עץ-אלון. והיא היתה שם עם אימה, הושיבו אותה על כיסא בקצה, והיא ישבה 20 דקות על כפות ידיה, בעוד האיש הזה משוחח עם אימה על כל הבעיות של ג’יליאן בביה”ס. בסוף — כי אנשים היו מוטרדים ממצבה, היא איחרה בהכנת שיעורי הבית וכו’ ילדה בת 8– בסוף, הרופא ניגש, ישב ליד ג’יליאן ואמר: “ג’יליאן, הקשבתי לכל הדברים שאימך סיפרה לי, “ואני צריך לדבר איתה ביחידות.” “חכי כאן, תיכף נחזור. זה לא ייקח הרבה זמן.” והם יצאו והשאירו אותה לבד. אך בדרך החוצה הוא הפעיל את הרדיו שעמד על שולחנו, וכשהם יצאו מהחדר, הוא אמר לאימה: “עימדי והתסתכלי בה.” וברגע שהם יצאו, כך סיפרה, היא קפצה על רגליה והתנועעה עם המוסיקה. הם צפו בה כמה דקות, והוא פנה אל אימה ואמר: “גברת לין, ג’יליאן אינה חולה. היא רקדנית. “קחי אותה לבי”ס למחול.”

שאלתי, “ומה קרה אז?” והיא אמרה: “זה מה שהיא עשתה. “איני יכולה לתאר לך כמה נהדר זה היה. “נכנסנו לחדר מלא באנשים כמוני. “אנשים שלא יכולים לשבת בשקט. “שצריכים להתנועע כדי לחשוב.” שצריכים להתנועע כדי לחשוב. הם רקדו בלט, ‘טאפ’, ג’אז, מחול מודרני, מחול עכשווי. לבסוף היא נבחנה לביה”ס לבלט המלכותי, ונעשתה סוליסטית. היתה לה קריירה נפלאה בבלט המלכותי. היא סיימה את בי”ס הבלט המלכותי וייסדה להקה משלה, “להקת המחול של ג’יליאן לין”, פגשה את אנדרו לויד וובר. היתה אחראית לכמה מהפקות התיאטרון המוסיקליות המצליחות ביותר בהיסטוריה, הסבה עונג למיליונים, והיא מולטי-מיליונרית. מישהו אחר היה אולי רושם לה תרופות ואומר לה להירגע.

לדעתי… [מחיאות כפיים] לדעתי, זו תמצית העניין: אל גור דיבר באחד הערבים על אקולוגיה, ועל המהפכה שהחלה רייצ’ל קרסון. אני מאמין שתקוותנו היחידה לעתיד היא לאמץ תפיסה חדשה לגבי האקולוגיה האנושית, שבה נתחיל לארגן מחדש את האופן בו אנו תופשים את עושרה של היכולת האנושית. מערכת החינוך שלנו חפרה עד כה במוחותינו כפי שאנו כורים ועושקים את כדור הארץ: כדי להפיק מצרך מסוים. ולטווח הארוך, זה לא לטובתנו. עלינו לשקול מחדש את עקרונות היסוד עליהם אנו מחנכים את ילדינו. יש ציטוט נהדר מאת ג’ונה סאלק, שאמר, “אם כל החרקים ייכחדו מעל פני האדמה, “ייעלמו תוך 50 שנה כל החיים עלי-אדמות. “אם כל בני האדם ייכחדו מן העולם, “תוך 50 שנה כל צורות החיים ישגשגו.” והוא צודק.

TED מעלה על נס את מתנת הדמיון האנושי. עלינו להקפיד להשתמש במתנה זו בחוכמה ולהסיט ממסלולם כמה מהתסריטים עליהם שוחחנו. והדרך היחידה לכך היא, לזהות את העושר האמיתי של יכולותינו היצירתיות, ולזהות בילדינו את התקווה שהם מגלמים. ומשימתנו היא לחנכם כאדם שלם, כך שיוכלו להתמודד עם עתיד זה. אגב, אנו אולי לא נזכה לראות עתיד זה, אך הם כן. ותפקידנו הוא לסייע להם להפיק ממנו משהו. תודה רבה לכם. [מחיאות כפיים]

מתוך אתר TED

הוספה למועדפים