איך לזהות שקרן – פמלה מאייר

הוספה למועדפים

איך לזהות שקרן – פמלה מאייר

הרצאת טד (TED)

בכל יום משקרים לנו בין 10 ל-200 פעמים, והסימנים לזיהוי השקרים יכולים להיות עדינים ומנוגדים לאינטואיציה. פמלה מאייר, מחברת הספר Liespotting (“זיהוי שקרים”), מציגה את הסגנון והאזורים הרגישים בהם משתמשים אלו שאומנו לזהות הונאה – וטוענת שכנות היא ערך ראוי לשימור.

לקריאה:

טוב, אני לא רוצה להלחיץ אף אחד בחדר, אבל בדיוק הובא לידיעתי שהיושב לימינכם הוא שקרן. (צחוק) וגם, האדם לשמאלכם הוא שקרן. גם האדם שיושב בכסא שלך ממש הוא שקרן. כולנו שקרנים. מה שאני עומדת לעשות היום הוא להראות לכם מה אומר המחקר לגבי הסיבה שכולנו שקרנים, איך אפשר להפוך למזהה שקרים ומדוע תרצו להתאמץ קצת ולעבור מזיהוי שקרים לרדיפת אמת, ולבסוף, לבניית אמון.

אם מדברים על אמון, מאז שכתבתי את הספר “זיהוי שקרים”, אף אחד לא רוצה להפגש איתי פנים אל פנים יותר. לא, לא, לא, לא, לא. הם אומרים “זה בסדר, נשלח דוא”ל.” (צחוק) אני אפילו לא יכולה להיפגש לקפה בסטארבקס. בעלי אומר “מותק, הונאה? אולי היית צריכה להתמקד בבישול. אולי בישול צרפתי?”

אז לפני שאתחיל, מה שאעשה הוא להבהיר את מטרתי בשבילכם, והיא לא ללמד את משחק האמת והשקר. מזהי שקרים אינם הילדים החטטניים האלו, הילדים בקצה החדר שצועקים “תפסתי אותך! הגבה שלך קפצה. הנחיר שלך התרחב. אני צופה בתוכנית הטלוויזיה ‘שקר לי’. אני יודע שאתה משקר.” לא, מזהי שקרים חמושים בידע מדעי שמאפשר לזהות הונאה. הם משתמשים בידע זה כדי להגיע לאמת, ועושים מה שמנהיגים בוגרים עושים ביומיום; מנהלים שיחות קשות עם אנשים קשים, לפעמים ברגעים קשים מאד. והם מתחילים לפסוע בשביל הזה בכך שהם מקבלים הנחה בסיסית כדלהלן: שקר הוא אקט משותף. תחשבו על זה, לשקר אין שום כוח רק מעצם ביטויו. כוחו נובע מהסכמה של אדם אחר להאמין לשקר.

אני יודעת שזה נשמע כמו אהבה נוקשה, אבל תראו, אם בשלב כלשהו שיקרו לכם, זה משום שהסכמתם שישקרו לכם. אמת ראשונה לגבי שקרים: שקר הוא אקט משותף. לא כל השקרים הם מזיקים. לפעמים אנחנו משתתפים בהסכמה בהונאה למען שמירה על אצילות חברתית, אולי כדי לשמור סוד שצריך להישמר בסוד. אנחנו אומרים “שיר נחמד”. “מותק, אתה לא נראה שמן בזה, לא.” או שאנחנו אומרים, זה אהוב על פריקים של מחשבים, “את יודעת, בדיוק עכשיו מצאתי את הדוא”ל הזה בספאם. מצטערת כל-כך.”

אבל יש זמנים שאנחנו מסרבים לקחת חלק בהונאה. ולעתים יש לזה השלכות דרמטיות עבורנו. שנה שעברה נרשמו 997 מיליארד דולר בהונאה תאגידית בארה”ב לבדה. זה קצת פחות מטריליון דולר. זה שבעה אחוזים מהכנסות. הונאה עשויה לעלות מיליארדים. תחשבו על אנרון, מיידוף, משבר המשכנתאות. או במקרה של סוכנים כפולים ובוגדים, כמו רוברט הנסן או אלדריך איימס, שקרים יכולים להוות בגידה במדינה שלך, הם יכולים לסכן את הביטחון שלנו, הם יכולים לערער על דמוקרטיה, הם יכולים לגרום למותם של אלו שמגנים עלינו.

למעשה הונאה היא עסק רציני. הנוכל הזה, הנרי אוברלנדר, היה נוכל כלכך יעיל רשויות בריטיות אומרות שהוא יכל לערער על כל המערכת הבנקאית בעולם המערבי. ואי אפשר למצוא את הבחור הזה בגוגל, אי אפשר למצוא אותו בשום מקום. ראיינו אותו פעם, והוא אמר משהו, הוא אמר “תראה, יש לי חוק אחד.” וזה היה החוק של הנרי, הוא אמר: “תראה, כולם מוכנים לתת לך משהו. הם מוכנים לתת לך משהו בעבור מה שהם חושקים בו, מה שזה לא יהיה”. וזאת המהות של הכל. אם אינכם רוצים שישקרו לכם, עליכם לדעת, במה אתם חושקים? וכולנו די שונאים להודות בזה. היינו רוצים להיות בני זוג טובים יותר, חכמים יותר, בעלי כוח רב יותר, גבוהים יותר, עשירים יותר- הרשימה הולכת ומתארכת. שקר הוא ניסיון לגשר על הפער הזה, לחבר בין המאוויים והפנטזיות שלנו לגבי מי שהיינו רוצים להיות, איך שהיינו רוצים להיות, עם מה שאנחנו באמת. וכמה שאנחנו מוכנים למלא את הפערים בחיינו בשקרים.

ביום נתון, מחקר מראה שיתכן וישקרו לך בין 10 ל-200 פעמים. קחו בחשבון שחלק מאלו הם שקרים לבנים. אבל על פי מחקר אחר, זרים משקרים שלוש פעמים ב-10 הדקות הראשונות מרגע הפגישה. (צחוק) כשאנחנו שומעים על זה, אנחנו נרתעים מאד. קשה לנו להאמין כמה שקרים הם נפוצים. אנחנו נגד שקרים באופן מהותי. אבל אם תסתכלו יותר מקרוב, העלילה מסתבכת. אנחנו משקרים יותר לזרים מאשר לעמיתים. אנשים מוחצנים משקרים יותר מאשר מופנמים. גברים משקרים פי שמונה לגבי עצמם מאשר לגבי אנשים אחרים. נשים משקרות יותר כדי להגן על אחרים. אם אתם זוג נשוי ממוצע, אתם תשקרו לבן/ בת הזוג שלכם באחת מתוך 10 אינטראקציות. אולי תחשבו שזה לא טוב. אם אתם לא נשואים, המספר הזה יורד לאחת משלוש.

שקרים הם דבר מסובך. הם שזורים במרקם החיים והעסקים היומיומי שלנו. אנחנו אמביוולנטיים מאד לגבי האמת. אנחנו משתמשים בו על בסיס הצורך, לפעמים מסיבות טובות מאד, לפעמים פשוט בגלל שאנחנו לא מבינים את הפערים בחיים שלנו. זו האמת השנייה לגבי שקרים. אנחנו נגד שקרים, אבל בסודי סודות אנחנו בעדם בדרכים שהחברה שלנו מעודדת מאות על מאות של שנים. השקר הוא עתיק כמו נשימה. הוא חלק מהתרבות שלנו, חלק מההיסטוריה. תחשבו על דנטה, תחשבו על שייקספיר, התנ”ך, הצהובון ניוז אוב דה וורלד.

(צחוק)

לשקר יש ערך אבולוציוני עבורנו כמין. חוקרים יודעים מזמן שככל שהאינטליגנציה של המין גבוהה יותר, ככל שהנאוקורטקס (קליפת המוח החדשה) גדול, גוברת הסבירות שלו להיות רמאי. אולי אתם זוכרים את קוקו. מישהו זוכר את קוקו הגורילה שלימדו אותה שפת סימנים? לימדו את קוקו לתקשר באמצעות שפת סימנים. הנה קוקו עם החתולה שלה. זוהי החתלתולה הקטנה, החמודה והרכה שלה. קוקו פעם האשימה את החתלתולה שלה בכך שתלשה כיור מהקיר. (צחוק) אנחנו מחווטים להיות מנהיגי הקבוצה. זה מתחיל מאד מאד מוקדם. כמה מוקדם? ובכן, תינוקות יזייפו בכי, יחכו, יראו מי מגיע ויחזרו לבכות. תינוקות בני שנה לומדים להסתיר את האמת. (צחוק) בני שנתיים מבלפים. בני חמש משקרים במצח נחושה. הם עושים מניפולציות על ידי חנופה. בני תשע, אמני הסתרת האמת. עד שאתה הולך למכללה, אתה תשקר לאמא שלך באחת מתוך חמש אינטראקציות. כשמגיע הזמן להיכנס לעולם העבודה ולהפוך למפרנסים, אנחנו נכנסים לעולם שפשוט מוצף בספאם, בחברים דיגיטליים מזויפים, מדיה פרטיזנית, גנבי זהות מחוכמים, גנבי ממון והונאות פונזי ברמה עולמית, מגיפה של הונאה- בקיצור, מה שקורא לה סופר אחד, חברת פוסט-אמת. זה הפך להיות מאד מבלבל כבר מזמן.

מה עושים? ובכן, יש מספר צעדים שאפשר לנקוט בהם כדי לנווט את דרכנו בביצה. מזהי שקרנים מאומנים מגיעים לאמת 90 אחוז מהזמן. כל השאר, אנחנו מדייקים רק ב 54 אחוז. למה כלכך קל ללמוד? יש שקרנים טובים ושקרנים רעים. אין שקרנים מקוריים אמיתיים. כולנו עושים את אותן הטעויות. משתמשים באותן טכניקות. אז מה שאני הולכת לעשות זה להראות לכם שני דפוסים של הונאה. ואז אנחנו נסתכל על האזורים הרגישים ונסתכל אם אנחנו מוצאים אותם בעצמנו. נתחיל בצורת הדיבור.

(ווידאו) ביל קלינטון: אני רוצה שתקשיב לי. אני אגיד את זה שוב. אני לא קיימתי יחסים מיניים עם האישה הזו, גברת לווינסקי. מעולם לא אמרתי לאף אחד לשקר, אף לא פעם אחת, מעולם. וההאשמות האלו הן שקריות. ואני צריך לחזור לעבוד עבור העם האמריקאי. תודה לכם.

פמלה מאייר: אוקיי, מהם הסימנים המזהים? ראשית שמענו את מה שמוכר כהכחשה מורחבת. מחקרים מראים שאנשים שמראים נחישות יתר בהכחשה שלהם יפנו לשפה פורמלית יותר. גם שמענו שפה שמרחיקה את הנושא: “האישה הזאת”. אנו יודעים ששקרנים ירחיקו עצמם באופן לא מודע מהסובייקט שלהם על ידי שימוש בשפה. אם ביל קלינטון היה אומר, “טוב, לומר לך את האמת…” או האהוב על ריצ’ארד ניקסון, “בגילוי לב… ” הוא היה נותן רמז שחשוף בקלות לכל מזהה שקרים שיודע ששפה מסויגת, כפי שקוראים לה, שפה מסוגיית כזו, מטילה עוד ספק על אמיתות הדברים. אם הוא היה חוזר על השאלה כולה, או אם היה מטבל את העדות שלו עם יותר מדי פרטים- ואנחנו מאד שמחים שהוא לא עשה את זה- הוא היה מטיל עוד ספק על דבריו. פרויד צדק. פרויד אמר, תראו, יש הרבה מעבר למילים. “אין בן תמותה שיכול לשמור סוד. אם השפתיים שלו שותקות, הוא מפטפט בקצות האצבעות שלו”. וכולנו עושים את זה, לא משנה כמה חזקים אתם. כולנו מפטפטים עם קצות האצבעות שלנו. אני אראה לכם את דומיניק שטראוס-קאהן עם אובמה שמפטפט בקצות האצבעות שלו.

(צחוק)

זה מביא אותנו לדפוס הבא, שפת גוף. עם שפת גוף, זה מה שצריך לעשות. צריך פשוט להשאיר את ההנחות בצד. תנו למדע לבלבל לכם את הידע קצת. אנחנו חושבים ששקרנים קופצים כל הזמן. אז נחשו מה, ידוע שהם מקפיאים את פלג הגוף העליון כשהם משקרים. אנחנו חושבים ששקרנים לא יסתכלו לנו בעיניים. נחשו מה, הם מסתכלים לכם בעיניים קצת יותר מדי רק כדי לפצות על המיתוס. אנחנו חושבים שחום וחיוכים מביעים כנות, יושר. מזהה שקרים מיומן יכול לזהות חיוך מזויף מקילומטר. כולם יכולים לזהות את החיוך המזויף כאן? אתם יכולים לכווץ במודע את השרירים בלחיים. אבל החיוך האמתי הוא בעיניים, בקמטי העיניים. אי אפשר לכווץ אותם בצורה מודעת, במיוחד אם הגזמתם עם הבוטוקס. אל תגזימו עם הבוטוקס, אף אחד לא יאמין לכם.

עכשיו נסתכל על האזורים הרגישים. אתם יכולים להבין מה קורה בשיחה? אתם יכולים להתחיל למצוא את האזורים הרגישים? כדי לראות את הסתירות בין המילים של אדם לפעולותיו? אני יודעת שזה נראה מובן מאליו, אבל כשאתם מנהלים שיחה עם מישהו שאתם חושדים בכנותו, גישה היא האינדיקטור שהכי מתעלמים ממנו, למרות חשיבותו.

אדם כנה ישתף פעולה. הוא יראה שהוא בצד שלך. הוא יתלהב. הוא יהיה מוכן לסייע לך להגיע לאמת. הוא יהיה מוכן להציע רעיונות, להצביע על חשודים, לספק מידע. הם יגידו, “היי אולי אלו האנשים במדור חשבונות שזייפו את הצ’קים.” הם יזעמו אם הם חשים שהם מואשמים על לא-עוול בכפם. במהלך כל הראיון, ולא רק בהבזקים, הם יזעמו במהלך הראיון כולו. ואם שואלים אדם ישר מה צריך לעשות למי שזייף את הצ’קים, אדם ישר יענה קרוב לוודאי שנדרש עונש מחמיר ולא מרחם.

בואו נניח שאנחנו מנהלים את אותה השיחה בדיוק עם מישהו שמרמה ומטעה. האדם הזה יהיה מסויג, יביט מטה, ינמיך את קולו, יעצור, יהיה קופצני כזה. אם תבקשו מאדם שמרמה לספר את הסיפור שלו, הוא יתבל אותו עם הרבה יותר מידע ממה שנחוץ בכל מני מקומות לא נחוצים. הם יספרו את הסיפור שלהם בסדר כרונולוגי מוקפד. ומה שעושה חוקר מיומן כשהוא נכנס ובצורה מאד עדינה במהלך מספר שעות, הוא יבקש מאותו אדם לספר את הסיפור מהסוף להתחלה, ואז יראה אותו מתפתל, ויזהה אלו שאלות מפיקות את האמירות המטעות בהיקף הגדול ביותר. למה הם עושים את זה? כולנו עושים את אותו הדבר. אנחנו עושים חזרות על המילים שלנו, אבל אנחנו לעתים רחוקות חוזרים על התנועות שלנו. אנחנו אומרים “כן”, מנענעים ראשנו ל”לא”. אנחנו מספרים סיפורים משכנעים מאד, אנחנו מושכים בכתפיים מעט. אנחנו מבצעים פשעים איומים, ומחייכים בעונג שאיננו נתפסים. החיוך הזה ידוע בעסק שלנו כ”עונג מטעה”.

ונראה את זה בכמה קטעי וידאו בהמשך, אבל נתחיל- לאלו מכם שלא מכירים אותו, זהו המועמד הנשיאותי ג’ון אדוורדס שהדהים את אמריקה בכך שהיה אב לילד מחוץ לנישואין. אנחנו נראה אותו מדבר על ביצוע בדיקת אבהות. עכשיו תראו אם אתם יכולים לזהות אותו אומר “כן”, בזמן שהוא מניע את הראש לאות “לא”, קצת מושך בכתפיים.

(וידאו) ג’ון אדוורדס: אני אשמח לקחת חלק באחת. אני יודע שזה לא אפשרי שהילד הזה הוא שלי, בגלל התזמון של האירועים. אז אני יודע שזה לא אפשרי. אשמח לעבור בדיקת אבהות, והייתי שמח לראות את זה קורה. מראיין: אתה הולך לעבור אחת בקרוב? האם יש מישהו- ג’.א: ובכן, אני רק צד אחד. אני רק צד אחד של הבדיקה. אבל אשמח לקחת חלק בבדיקה.

פ.מ: אוקיי, תנודות הראש הן קלות הרבה יותר לזיהוי ברגע שיודעים לחפש אותן. יהיו רגעים שמישהו יעשה הבעה אחת שמסווה אחרת, והיא רק זולגת החוצה בהבזק. ידוע שרוצחים מזילים עצבות. השותף העסקי החדש שלך אולי לוחץ לך את היד, חוגג, יוצא איתך לארוחת ערב ואז תזלוג לו הבעה של כעס. אנחנו לא נהפוך כולנו למומחים להבעות פנים בן לילה, אבל יש אחת שאני אלמד אותכם שהיא מסוכנת מאד, וקלה ללמידה, וזו ההבעה של בוז. בכעס, יש לך שני אנשים בזירת משחק שווה. זוהי עדיין מערכת יחסים בריאה באופן כלשהו. אבל כשכעס הופך לבוז, אתה יצאת מהמשחק. זה מתקשר לעליונות מוסרית. ומכיוון שכך, קשה מאד מאד להחלים מזה. ככה זה נראה. זה מסומן בזווית אחת של השפה שמשוכה למעלה ופנימה. זוהי ההבעה הא-סימטרית היחידה. ובנוכחותו של בוז, בין אם אחריו מגיעה מרמה- והיא לא תמיד מגיעה- פנה לצד השני, לך לכיוון האחר, תחשוב שוב על העסקה, תגיד “לא תודה. אני לא עולה לעוד כוסית. תודה”

המדע חשף סממנים נוספים רבים מאד. אנחנו יודעים, לדוגמה, אנחנו יודעים ששקרנים משנים את קצב המצמוץ שלהם, מכוונים את רגליהם לכיוון היציאה. הם ייקחו חפצים חוצצים ויציבו אותם בינם לבין המראיין. הם ישנו את טון הקול שלהם, לעתים קרובות יהפכו את הטון לנמוך הרבה יותר. הנה הקטע, ההתנהגויות האלו הן רק התנהגויות. הן לא מוכיחות מרמה. הן דגלים אדומים. אנחנו בני אנוש. אנחנו מנפנפים בתנועות של מרמה לכל כיוון כל היום. אין להן שום משמעות לכשעצמן. אבל כשרואים מקבצים שלהן, זה הסימן שלך. תסתכלו, תקשיבו, תחקרו, תשאלו שאלות קשות, צאו מהמצב של ידיעה נוחה, כנסו לעמדה של סקרנות, שאלו שאלות נוספות, סגלו קצת הגינות, התייחסו לבן השיחה שלכם באהדה. אל תנסו להיות כמו החבר’ה האלה ב”חוק וסדר” ובסדרות הטלוויזיה האלו שחובטים באחרים עד כניעתם. אל תהיו אגרסיביים מדי, זה לא עובד.

דיברנו קצת על אין לדבר עם מישהו שמשקר ואיך לזהות שקר. כפי שהבטחתי, אנחנו נדבר על איך נראית האמת. אבל אראה לכם שני קטעי ווידאו, שתי אמהות- אחת משקרת, אחת דוברת אמת. ואלו עלו על פני השטח בעזרת החוקר דוויד מטצומוטו בקליפורניה. ואני חושבת שהן דוגמאות מעולות של איך נראית האמת.

האמא הזו, דיאן דאונס, ירתה בילדים שלה מטווח אפס, הסיעה אותם לבית החולים בזמן שהם דיממו באוטו, וטענה שזר סתור-שיער עשה את זה. ותראו כשתסכלו על הווידאו, היא אפילו לא יכולה לזייף כאילו היא אם מיוסרת. מה שאתם רוצים לחפש פה היא סתירה בלתי אפשרית בין האירועים המחרידים שהיא מתארת לבין המזג הקר מאד שלה. ואם תסתכלו מקרוב, תוכלו לראות “עונג מטעה” במהלך הקטע.

(וידאו) דיאן דאונס: בלילה כשאני עוצמת את העיניים, אני יכולה לראות את קריסטי מושיטה יד אלי בזמן שאני נוהגת, והדם פשוט ממשיך לצאת לה מהפה. וזה- אולי גם זה ידהה עם הזמן- אבל אני לא חושבת. זה הכי מפריע לי.

פ.מ: עכשיו אראה לכם ווידאו של אם שכולה אמתית, ארין רניון, שמתעמתת עם מי שרצח ועינה את ביתה בבית משפט. פה לא תראו שום רגש מזויף, רק את הביטוי הכנה של יגון של אמא.

(וידאו) ארין רניון: כתבתי את ההצהרה הזו ביום השנה השלישי של הלילה שבו לקחת את התינוקת שלי, והכאבת לה, ומחצת אותה, והפחדת אותה עד שהלב שלה הפסיק לפעום. והיא נאבקה, אני יודעת שהיא נאבקה בך. אבל אני יודעת שהיא הסתכלה אליך בעיניים החומות המדהימות האלו, ועדיין רצית להרוג אותה. ואני לא מבינה את זה, ולעולם לא אבין.

פ.מ: או.קיי, אי אפשר לפקפק באמיתות של הרגשות האלו.

עכשיו הטכנולוגיה שקיימת לגבי איך נראית האמת מתקדמת, החלק המדעי של העניין. אנחנו יודעים לדוגמה שיש מכשירים שעוקבים אחרי העיניים וסקירת מוח אינפרא-אדומה, אם.אר.איי שמקודד את הסימנים שהגוף שלנו משדר כשאנחנו מנסים לרמות. והטכנולוגיות האלה ישווקו לכולנו כתרופת פלא למרמה, והן יהיו שימושיות מאד ביום מן הימים. אבל אתם צריכים לשאול את עצמכם בינתיים: את מי אתם רוצים בצד שלכם בפגישה, מישהו שמאומן בחתירה לאמת או מישהו שיגרור מכונת אא”ג ששוקלת מאה שמונים קילו דרך הדלת?

מזהי שקרים מסתמכים על כלים אנושיים. הם יודעים, כפי שאמר פעם מישהו, “מי אתה בחשכה”. ומה שדי מעניין הוא שהיום יש מעט מאד חשכה. העולם שלנו מואר 24 שעות ביממה. יש שקיפות בעזרת בלוגים ורשתות חברתיות שמשדרות את הבאזז של דור שלם חדש שעשו בחירה לחיות את חייהם בציבור. זהו עולם רועש הרבה יותר. אז אתגר אחד שיש לנו הוא לזכור, חשיפת יתר- זו לא כנות. הודעות הטקסט והטוויטים הבלתי-פוסקים יכולים להסתיר מפנינו את העובדה שהדקויות של הגינות אנושית- יושרה אישית- זה עדיין מה שחשוב, זה תמיד מה שיהיה חשוב. אז בעולם הרועש מאד הזה, אולי יש היגיון בכך שאנחנו נהיה קצת יותר ברורים לגבי הקוד המוסרי שלנו.

כשמשלבים בין המדע של זיהוי מרמה, עם אמנות ההתבוננות וההקשבה, אנחנו מוציאים את עצמנו מהכלל שמשתתף בשקר. מתחילים בשביל הזה של להיות קצר יותר ברורים, בגלל שזה מסמל לכל מי שבסביבה, זאת אמירה “היי, העולם שלי, העולם שלנו, הוא הולך להיות עולם כנה. העולם שלי הולך להיות כזה בו האמת מחזקת והזיוף מזוהה ומוקע.” וכשתעשו את זה, הקרקע מסביבכם תתחיל לנוע רק קצת.

וזו האמת. תודה לכם.

(מחיאות כפיים)

מתוך אתר טד (TED)

הוספה למועדפים