שפת הגוף שלכם מעצבת אתכם – אמי קדי

הוספה למועדפים

שפת הגוף שלכם מעצבת אתכם – אמי קדי

הרצאת טד (TED)

שפת גוף משפיעה על כיצד אחרים רואים אותנו, אבל היא גם עשויה לשנות את דרך הסתכלותנו על עצמנו. פסיכולוגית חברתית, אמי קדי, מראה כיצד “תנוחה עוצמתית” — עמידה בתנוחה המשדרת ביטחון, אפילו אם אנו לא חשים כזה — עשויה להשפיע על רמות הטסטוסטרון והקורטיזון במוח ואפילו להשפיע על סיכויינו להצליח.

לקריאה:

אתחיל בזה שאתן לכם עצה עממית שימושית, וכל מה שהיא דורשת הוא זה: שתשנו את תנוחתכם לשתי דקות. אבל לפני זה, אבקשכם לבחון עכשיו את גופכם ואת מה שאתם עושים איתו. כמה מכם מקטינים כזה את עצמכם? אולי אתם מגבנים, מצליבים רגליים, מכופפים קרסוליים. לפעמים אנו מחזיקים את זרועותינו ככה. לפעמים אנו מתמתחים. אני רואה אתכם. (צחוק) אבקשכם לשים לב למה שאתם עושים ממש עכשיו. נחזור לזה בעוד כמה דקות, בתקוה שאם תלמדו לכוונן זאת קצת, זה עשוי לשנות משמעותית כיצד החיים שלכם מתפתחים.

שפת הגוף מרתקת אותנו, ואנו מתעניינים במיוחד בשפת הגוף של אנשים אחרים. אנו מתעניינים, כידוע — (צחוק) באינטראקציה או חיוך מוזרים, או מבט של בוז, או מיצמוץ עיניים תמוה, או אולי אפילו במשהו כמו לחיצת-יד.
קריין: הנה הם מגיעים ל(בית) מס’ 10, ותראו מה קורה, שוטר בר-מזל זוכה ללחוץ יד עם נשיא ארה”ב. אבל, הנה מגיע ראש-הממשלה — ? לא. (צחוק) (מחיאות כפיים)

אז קיום לחיצת-ידיים או אי-קיומה, מספקת לנו חומר לדבר עליו במשך שבועות. אפילו ל-BBC והניו-יורק טיימס. לכן ברור שכאשר אנו חושבים על התנהגות לא-מילולית, או על שפת-גוף — בתור סוציולוגים אנו קוראים לזה תקשורת לא-מילולית — זו שפה, לכן מה שעולה בעיני רוחנו היא תקשורת. כאשר אנו חושבים על תקשורת, אנו חושבים על אינטראקציות. כלומר, מה שפת- הגוף שלך מעבירה לי? ומה שלי מעבירה לכם?

יש סיבות רבות להאמין שזו הדרך הנכונה להסתכל על זה. לכן סוציולוגים הקדישו זמן רב לחקירת ההשפעות של שפת-הגוף שלנו, או של אחרים, על גיבוש הדעות. כולנו מסיקים מסקנות ומגיעים להכרעות כוללניות משפת-הגוף. הכרעות אלו יכולות לנבא התרחשויות משמעותיות בחיים כמו את מי אנו מעסיקים או מקדמים, עם מי אנו יוצאים לדייטים. לדוגמא, נאליני אמבאדי, חוקרת מאוניברסיטת טפטס, הראתה שכאשר אנשים צופים בסרטונים אילמים באורך 30 שניות על אינטראקציה המתרחשת בין רופא למטופל, הדעה שהם מגבשים על נחמדות הרופא יכולה לנבא אם הרופא ייתבע. כך שאין כל-כך קשר לשאלה אם הרופא כשיר או לא, אלא קשר לאם אנו מחבבים את האדם ומה היתה האינטראקציה. ואם להקצין, אלכס טודורוב מפרינסטון הראה שתוצאות שיפוט של שניה אחת בלבד לגבי פני מועמדים בבחירות, יכולות לנבא 70 אחוז מהתוצאות של בחירות לסנאט ולתפקידי מושלים בארה”ב, ואפילו, אם נהיה לרגע דיגיטליים, שימוש נכון בסמלי הבעה (פרצופים מצויירים) במשא ומתן מקוון יכול להוביל אותנו להפיק יותר מאותו משא ומתן. אם לא השתמשת בהם נכון, פישלת. לכן כאשר מדברים על תקשורת לא-מילולית, מדברים על כיצד אנו שופטים אחרים, כיצד הם שופטים אותנו ומהן התוצאות. אבל אנו נוטים לשכוח את הקהל הנוסף שמושפע מתקשורת לא-מילולית, וזה אנחנו עצמנו.

גם אנו מושפעים מהתקשורת הלא-מילולית שלנו, ממחשבותינו, רגשותינו והפיזיולוגיה שלנו. אז על איזו תקשורת לא-מילולית אני מדברת? אני פסיכולוגית חברתית. אני חוקרת דעות קדומות, אני מלמדת במכללה להוראת עסקים בעולם תחרותי, לכן היה זה בלתי נמנע שאתעניין בדינמיקה של כוח. התעניינתי במיוחד בביטויים לא-מילוליים של כוח ושליטה.

ומהם ביטויים לא-מילוליים של כוח ושליטה? הנה זה מה שהם. בעולם של חיות, הביטויים קשורים בהתמתחות. אתה מגדיל את מימדיך, אתה מתמתח, תופס מרחב, בעיקרון אתה נפתח. זה קשור בהיפתחות. וזה נכון ברחבי כל ממלכת החיות. זה לא מוגבל רק ליונקים המפותחים. גם בני-אדם עושים אותו הדבר. (צחוק) הם עושים זאת כאשר יש להם כוח ושליטה מתמשכים, וגם כאשר הם חשים בעלי שליטה באופן רגעי. תמונה זו מעניינת במיוחד כי היא ממחישה היטב עד כמה ביטויי הכוח האלה הם אוניברסליים ועתיקים. תנועה זו, הידועה בתור גאוה, נחקרה על-ידי ג’סיקה טרייסי. היא הראתה שגם אנשים המסוגלים לראות וגם אנשים שנולדו עיוורים, עושים אותה כאשר הם מנצחים בתחרות גופנית. כך שכאשר הם חוצים את קו הסיום כמנצחים, זה לא משנה אם הם בכלל ראו בעבר מישהו עושה אותה. הם עושים אותה. הזרועות מונפות מעלה בצורת האות V והסנטר מורם במעט. מה אנו עושים כשאנו חשים חסרי כוח? בדיוק ההיפך. אנו נסגרים. אנו עוטפים את עצמנו. אנו מצמצמים את עצמנו. אין אנו חפצים להיתקל באדם שלידנו. אז שוב, בעלי-חיים, כמו בני-אדם, עושים את אותו הדבר. וזה מה שקורה כאשר שמים ביחד בעל סמכות עם חסר סמכות. מה שאנו נוטים לעשות בכל הנוגע למישור של יחסי הכוח הוא להשלים את התקשורת הלא-מילולית שהאחר משדר. כך שאם מישהו מפגין כוחניות יתרה כלפינו, אנו נוטים לצמצם את עצמנו. אנו לא מחקים אותו. אנו עושים את ההיפך ממנו.

אני צופה בהתנהגות זו בכיתה, ומה אני רואה? אני רואה שהסטודנטים למינהל עסקים אכן מפגינים את מלוא טווח התקשורת הלא-מילולית הכוחנית. כך שיש אנשים שהם מין קריקטורות של זכרים דומיננטיים, שנכנסים לכיתה, מתיצבים ישר במרכז הכיתה לפני שהשיעור מתחיל, כאילו הם באמת רוצים לתפוס את כל החלל. כאשר הם מתישבים, הם כאילו משתרעים במרחב. הם מרימים את ידיהם ככה. לעומתם אחרים כאילו קורסים כאשר הם נכנסים. ברגע שהם נכנסים, רואים זאת. רואים זאת על פניהם ועל גופם. הם מתישבים בכיסאותיהם ומקטינים את עצמם, והם עושים ככה כאשר הם מצביעים. הבחנתי בכמה דברים בקשר לזה. אחד, זה לא יפתיע אתכם. נראה שזה קשור במיגדר. נשים עושות ככה יותר מאשר גברים. נשים חשות באופן עקבי פחות בעלות עוצמה מאשר גברים, לכן זה לא מפתיע. אבל הדבר הנוסף שהבחנתי בו הוא שנראה שזה קשור גם במידת ההשתתפות של הסטודנטים בשיעור ובאיכות ההשתתפות. ההשתתפות מאוד חשובה בכיתת מינהל עסקים, כי ההשתתפות קובעת מחצית מהציון.

לכן המוסדות להוראת למינהל עסקים מנסים להתמודד עם פער מיגדרי זה. יש את הגברים והנשים המוכשרים במידה שווה ואז מקבלים את ההבדלים בציונים, ונראה שזה קשור חלקית בהשתתפות בשיעורים. לכן התחלתי לתהות, יש את הסטודנטים שבאים ככה, והם לוקחים חלק בשיעורים. האם אפשר לגרום לאנשים להעמיד פנים והאם זה יוביל אותם להשתתף יותר?

שותפתי הקרובה לעבודה, דנה קרני, מברקלי, ואנוכי, רצינו לדעת אם אפשר לזייף עד שמצליחים. האם אפשר לעשות ככה לזמן קצר ולהתנסות בתוצאה התנהגותית הגורמת לך להיראות כיותר בעל עוצמה? אנו יודעים שהתקשורת הלא-מילולית שלנו קובעת כיצד אחרים חושבים ומרגישים לגבינו. יש ממצאים רבים. אבל השאלה היתה, האם התקשורת הלא-מילולית שלנו קובעת מה אנו חושבים ומרגישים כלפי עצמנו?

יש כמה עדויות שהיא כן. לדוגמא, אנו מחייכים כאשר אנו שמחים, אבל גם, כאשר אנו נאלצים לחייך על-ידי החזקת עט בין השיניים, ככה, זה גורם לנו להרגיש שמחים. זה פועל בשני הכיוונים. כאשר מדובר בכוח, גם אז זה פועל בשני הכיוונים. אם חשים בעלי עוצמה, יותר סביר שעושים ככה, אבל באותה מידה אפשרי שכאשר מעמידים פנים שיש לנו עוצמה, סביר יותר שבאמת מרגישים כבעלי עוצמה.

לכן השאלה השניה היתה, אנו יודעים שמחשבות משנות את הגוף, אבל האם זה נכון שגם הגוף משנה מחשבות? וכאשר אני אומרת מחשבות, על מה אני בעצם מדברת? אני מדברת על מחשבות, רגשות ועל גורמים פסיכולוגיים אשר מרכיבים את מחשבותינו ורגשותינו, ובמקרה שלי, אלה ההורמונים. כיצד נראות המחשבות של מישהו בעל עוצמה לעומת מישהו חסר עוצמה? באופן לא מפתיע, אנשים בעלי עוצמה נוטים להיות יותר תקיפים ובעלי ביטחון עצמי, יותר אופטימיים. הם אפילו מרגישים שהם ינצחו במשחקי מזל. יש להם גם יותר יכולת לחשוב באופן מופשט. כך שיש הרבה הבדלים. הם נוטלים יותר סיכונים. יש הרבה הבדלים בין אנשים בעלי עוצמה לחסרי עוצמה. פיזיולוגית, קיימים הבדלים בשני הורמוני מפתח: טסטוסטרון, שהוא הורמון השליטה, וקורטיזול, שהוא הורמון המתח הנפשי. מה שאנו מגלים הוא שזכרים דומיננטיים בעלי עוצמה בהיררכיה אצל קופים, יש להם יותר טסטוסטרון ופחות קורטיזול, וגם למנהיגים בעלי עוצמה והשפעה יש יותר טסטוסטרון ופחות קורטיזול. מה משמעות הדבר? עד היום, כאשר חשבו על כוח, נטו להניח שמדובר רק בטסטוסטרון, כי הוא קשור בשליטה. אבל האמת היא שכוח זה גם כיצד מגיבים בשעת לחץ. האם אנו רוצים מנהיג חזק שהוא דומיננטי, מלא טסטוסטרון, אבל כזה שנלחץ בשעת צרה? כנראה שלא. אנו רוצים אדם חזק, תקיף ודומיננטי, אבל כזה שלא נלחץ בשעת צרה, כלומר אדם נינוח.

אנו יודעים שבהיררכיה אצל קופים, אם זכר צריך לקחת שליטה, אם מישהו צריך ליטול על עצמו את תפקיד המנהיג באופן פתאומי, תוך ימים ספורים, רמת הטסטוסטרון שלו עולה משמעותית ורמת הקורטיזול יורדת משמעותית. כך שיש לנו הוכחות שהגוף יכול להשפיע על המחשבות, לפחות באופן שטחי, ושגם שינויי תפקידים יכולים להשפיע על המחשבות. נניח שמישהו מאמץ שינוי בתפקיד, מה קורה אם הוא עושה זאת ברמה המינימלית, מניפולציה קטנה, התערבות קטנה יזומה? אתה אומר לעצמך, “לשתי דקות אעמוד כך, וזה יגרום לי הרגשה יותר טובה.”

וכך זה מה שעשינו. החלטנו להביא אנשים למעבדה ולבצע ניסוי. אנשים אלה אימצו לשתי דקות, או תנוחות של בעל עוצמה או של חסר עוצמה. אראה לכם חמש תנוחות, אף על-פי שהם אימצו רק שתיים. הנה אחת. עוד שתיים. התקשורת מכנה את זו “וונדר וומן”. עוד שתיים. אפשר לשבת או לעמוד. והנה התנוחות של חוסר עוצמה. מקופלים, מצמצמים את עצמם. זו תנוחה של חוסר עוצמה קיצוני. כאשר נוגעים בצוואר, סימן שמאוד רוצים לשמור על עצמנו. וכך זה קורה. הם נכנסים, משאירים רוק במבחנה, אנו אומרים שעליהם לעשות דבר זה או אחר. הם לא רואים תמונות של התנוחות. אנו לא רוצים להכניס להם לראש רעיונות של עוצמה. אנו רוצים שהם יחושו עוצמה. כך, שתי דקות הם עושים זאת. אחר-כך אנו שואלים אותם עד כמה הם מרגישים בעלי עוצמה, בנוגע לכל מיני חפצים, ואחר-כך מאפשרים להם להמר, ואז לוקחים דגימה נוספת של הרוק. זה הכל. זה כל הניסוי.

וזה מה שאנו מוצאים. עמידות בסיכון, שזה ההימור, אנו מוצאים שכאשר נמצאים בתנוחת עוצמה גבוהה, 86 אחוז מהמרים. כאשר בתנוחת עוצמה נמוכה, רק 60 אחוז, וזה הפרש משמעותי די גורף. זה מה שמצאנו לגבי טסטוסטרון. מרמת הבסיס של רגע כניסתם, חלה עליה של 20 אחוז אצל בעלי תנוחת עוצמה גבוהה, וירידה של 10 אחוז אצל בעלי תנוחת עוצמה נמוכה. שוב, שתי דקות ומקבלים את כל השינויים הללו. זה מה שמקבלים לגבי קורטיזול. ירידה של 25 אחוז אצל בעלי עוצמה גבוהה ועליה של 15 אחוז אצל בעלי עוצמה נמוכה. שתי דקות מובילות לשינויים הורמונליים אלו המשפיעים על המוח שיהיה בעיקרון או תקיף, בטוח בעצמו ונינוח, או לחוץ ושרוי בתחושה של להיות כבוי. כולנו חווינו פעם תחושה כזו, נכון? לכן נראה שהתקשורת הלא-מילולית שלנו משפיעה על כיצד אנו חושבים וחשים כלפי עצמנו, ולכן זה לא רק בגלל אחרים, אלא גם בגללנו. גם גופנו משנה את מחשבותינו.

אבל השאלה הבאה היא, האם תנוחת עוצמה גבוהה של כמה דקות יכולה באמת לשנות את חיינו באופן משמעותי? כך זה בתוך המעבדה — איזו משימה קטנה שיש לבצע, וזה רק לכמה דקות. אבל איפה אפשר ליישם זאת בפועל? שזה מה שמעניין אותנו. לכן אנו סבורים שמה שחשוב, כלומר, איפה שכדאי להשתמש בזה זה במצבים של שיפוט והערכה, כמו מצבים שיש בהם איום מהסביבה. היכן שאתה עובר הערכה, אם זה על-ידי חבריך, כמו תיכוניסטים ליד שולחן האוכל בבית-ספרם. אצל אחרים, זה יכול להיות לדבר בישיבת ההנהלה של בית-ספר. זה יכול להיות כאשר נותנים הרצאה כמו זו או בזמן ריאיון עבודה. הגענו למסקנה שהמצב שיכול הכי לדבר אל אנשים כי רוב האנשים עברו אותו, הוא ריאיון עבודה.

פירסמנו את הממצאים, והתקשורת התנפלה על זה ואמרה, אז זה מה שצריך לעשות כאשר הולכים לריאיון עבודה? (צחוק) אנחנו נבהלנו ואמרנו, הו לא, לא, לא — לא לזה התכוונו. לא ולא, בגלל כמה סיבות. אין לעשות זאת. זה לא אודות לדבר עם אנשים אחרים. זה אודות לדבר עם עצמך. מה אתה עושה לפני שהולכים לריאיון עבודה? עושה את זה. אתה יושב. אתה מסתכל על האייפון שלך — או על האנדרואיד, משתדלת לא להחסיר מישהו. אתה מסתכל ברשימותיך, מגבן את עצמך, מצמצם את עצמך, כאשר למעשה אתה צריך אולי לעשות כך, כמו במקלחת. לעשות זאת. למצוא לך איזה 2 דקות. זה מה שברצוננו לבחון. שוב אנשים נכנסים למעבדה, והם יוצרים תנוחות של עוצמה גבוהה או נמוכה, הם עוברים ריאיון עבודה מאוד מלחיץ. הוא אורך 5 דקות. הם מוקלטים. יש שם גם שופטים, והשופטים מאומנים לא להעביר אף משוב לא-מילולי, לכן הם מסתכלים ככה. תחשבו, זה האדם שמראיין אותך. כך במשך 5 דקות, שום דבר, שזה יותר גרוע מאשר שקוטעים אותך באמצע. אנשים שונאים את זה. זה מה שמריאן לה-פרנס מכנה “לעמוד בחול טובעני חברתי”. זה מקפיץ את רמת הקורטיזול. אנו מעבירים אותם בריאיון עבודה כזה, כי רוצים לבדוק מה קורה במציאות. ואז יש את המסווגים שצופים בקלטות. אין להם כלל שום מושג על ההשערות או התנאים. אין להם מושג מי נמצא באיזו תנוחה. הם רק צופים בקלטות הללו, ואז הם אומרים, “אנו רוצים להעסיק אנשים אלו.” — כל בעלי התנוחות של עוצמה גבוהה — “אין אנו רוצים להעסיק את ההם. אנו גם מעריכים את אלו הרבה יותר באופן חיובי.” אבל מה גורם לכל זה? זה לא קשור בתוכן המילולי. זה קשור לחיות שהם מביאים לתוך המילים שלהם. בגלל שאנו מדרגים אותם על כל המשתנים הקשורים להתאמה לתפקיד, כמו עד כמה הניסוחים בנויים היטב? עד כמה הם טובים? מה הכישורים שלהם? אין השפעה על הדברים האלה. רק זה מה שמושפע. דברים כאלה. אנשים מביאים איתם את העצמי האמיתי שלהם. הם מביאים את עצמם. הם מביאים את הרעיונות שלהם, כמו שהם, ללא שום עטיפה מלאכותית מעליהם. זה מה שמעורר את הרושם, או לפחות מסייע לו להיווצר.

כאשר אני מספרת את זה לאנשים, שהגוף שלנו משנה את מחשבותינו והמחשבות את התנהגותנו, וההתנהגות יכולה לשנות את התוצאות, הם אומרים לי, “אני מרגיש שזה מזוייף.” אז אני אומרת, זייף עד שתקבל אני לא — זה לא אני. איני רוצה לבוא לשם ואז עדיין להרגיש כמתחזה. איני רוצה להרגיש כמתחזה. איני רוצה להגיע לשם רק כדי לחוש שאני לא צריך להיות שם. זה יצר אצלי תהודה פנימית. אני רוצה לספר לכם סיפור על להיות מתחזה ולהרגיש כאילו איני צריכה להיות כאן.

כאשר הייתי בת 19, עברתי תאונת דרכים קשה. נזרקתי אל מחוץ לאוטו והתגלגלתי כמה פעמים. התעוררתי באגף השיקום לפציעות ראש ופרשתי מלימודים אקדמיים, וגיליתי שה-איי קיו שלי נפל בשתי סטיות-תקן, דבר שהיה מאוד טראומטי. הייתי מודעת לאיי קיו שלי כי הכירו אותי כמבריקה, וכינו אותי מחוננת כאשר הייתי ילדה. אילצו אותי לפרוש מהלימודים והמשכתי לנסות לחזור. הם אמרו, “את לא תצליחי לסיים את הלימודים. יש דברים אחרים שתוכלי לעשות, אבל בזה לא תצליחי.” אני ממש התאמצתי בנוגע לזה, ועליי לומר, כאשר הזהות נלקחת ממך, הזהות הכי בסיסית, ואצלי היא היתה להיות מבריקה, כאשר זה נלקח ממך, אין דבר שגורם לך להרגיש כחסרת כוח יותר מאשר הדבר הזה. לכן חשתי לחלוטין כחסרת כוח. אני השקעתי עוד ועוד, והיה לי מזל, והשקעתי, והיה לי מזל, והשקעתי.

בסוף סיימתי את הלימודים האקדמיים. זה לקח לי 4 שנים יותר מאשר לעמיתיי ללימודים, שיכנעתי מישהי, את המנחה הנדיבה שלי, סוזן פיסק, לקבל אותי, וכך הגעתי לפרינסטון, והרגשתי כאילו אני לא צריכה להיות שם. שאני מתחזה. לילה לפני הרצאת השנה הראשונה שלי, והרצאת השנה הראשונה בפרינסטון היא בת 20 דקות מול 20 איש. זה הכל. כל-כך פחדתי שיחשפו את זהותי האמיתית שהתקשרתי אליה ואמרתי, “אני עוזבת.” היא אמרה, “את לא עוזבת, כי קלחתי הימור עלייך ואת נשארת. את תישארי וזה מה שתעשי. את תזייפי. את תתני כל הרצאה שיבקשו ממך לתת. את פשוט הולכת לעשות זאת, לעשות זאת ולעשות זאת, גם אם את מבוהלת ומשותקת ויש לך חוויה חוץ-גופית, עד שתגיעי לרגע בו תאמרי, ‘וואו, אני עושה זאת. הפכתי לכזו. אני ממש עושה את זה.”‘ וכך זה מה שעשיתי. 5 שנים בבית-ספר לבוגרים, כמה שנים הייתי במכון Northwestern, עברתי להרוורד, אני כבר לא חושבת על זה, אבל לאורך זמן רב כן נהגתי לחשוב, “אני לא אמורה להיות כאן. לא אמורה להיות כאן.”

בסוף השנה הראשונה שלי בהרוורד, סטודנטית שלא דיברה בשיעורים במשך כל הסמסטר, שהייתי אומרת לה, “את חייבת להשתתף, ולא, תיכשלי”, נכנסה למשרדי. בכלל לא הכרתי אותה. היא היתה שבורה לגמרי והיא אמרה, “אני לא צריכה להיות כאן.” זה היה הרגע שלי. כי אז קרו שני דברים. האחד, שהבנתי פתאום, וואו, איני מרגישה יותר כך. איני מרגישה כך, אבל היא כן, ואני מבינה את ההרגשה. והשני, היא אמורה להיות כאן! כלומר, היא יכולה לזייף, היא יכולה להפוך לכזו. ואני אמרתי, “את כן! את כן אמורה להיות כאן! ומחר את תזייפי אותה, את תהפכי את עצמך לבעלת עוצמה, את הולכת — ” (מחיאות כפיים) (מחיאות כפיים) “את תיכנסי לכיתה, ואת תתני את הרצאת חייך.” ואתם יודעים מה? היא אכן נתנה את הרצאת חייה, אנשים הסתכלו זה אל זה בהבעה, וואו, אפילו לא הבחנתי בה יושבת בשיעורים (צחוק)

היא חזרה אליי לאחר כמה חודשים ואני הבנתי שלא רק שהיא סתם זייפה עד שהיא עשתה זאת, אלא היא ממש זייפה את זה עד שהיא הפכה לכזו. היא השתנתה. לכן אני רוצה להגיד לכם, אל תזייפו עד שתעשו זאת. תזייפו עד שתהפכו לכאלה. תעשו את זה מספיק פעמים עד שתפנימו מה שצריך ותהפכו לכאלה.

הדבר האחרון שאומר לכם הוא זה. כיוונונים קטנים יכולים להוביל לשינויים גדולים. אלו שתי דקות. שתי דקות, שתי דקות, שתי דקות. לפני שאתם נכנסים למצב של הערכה חיצונית מלחיצה, לשתי דקות, נסו לעשות זאת, במעלית, במקלחת, או ליד שולחנכם בחדר סגור. זה מה שאתם צריכים לעשות. לעצב את המוח שלכם כך שיוכל להתמודד באופן מיטבי עם אותו מצב. שהטסטוסטרון יעלה והקורטיזול יירד. אל תצאו מהמצב בהרגשה שלא הראתם מי אתם באמת. תצאו מהמצב בהרגשה שאתם משתוקקים לומר מי אתם ולהראות מי אתם באמת.

מה שאני מבקשת מכם, תחילה, גם לנסות להציג את עצמכם כעוצמתיים, וגם לבקשכם לשתף אחרים באמנות זו, כי זה הכל פשוט. האגו שלי לא מעורב כאן. (צחוק) תעניקו לכולם. שתפו אחרים, כי האנשים שיכולים לנצל זאת הכי טוב הם אלה שאין להם משאבים ולא טכנולוגיה ולא מעמד ולא כוח. תעבירו להם את זה כי הם יכולים לבצע זאת בפרטיות. הם צריכים את גופם, את פרטיותם ושתי דקות, וזה עשוי לשנות משמעותית את מהלך חייהם. תודה. (מחיאות כפיים) (מחיאות כפיים)

מתוך אתר טד (TED)

הוספה למועדפים